כירה שהסיקוה. כירה יש בה מקום שפיתת שתי קדרות כדאמרינן בגמרא ונותנין עליה קדירה:

בקש. זנבות השבלים הנשארין בשדה לאחר קצירה והכי מוכח לקמן בפרק שואל (דף קנ:):

גבבא. שגובבין מן השדה:

נותנין עליה תבשיל. ולא חיישינן שמא יחתה בגחלים משום דקש וגבבא אין להם גחלת:

גפת. פסולת שומשמין שהוציאו שמנן:

עד שיגרוף. הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא פרישית בפרקין דלעיל (דף לד:) שמא יחתה בגחלים:

או עד שיתן את האפר. על גבי גחלים לכסותן ולצננן כך פירש רש״י ז״ל לפי שהוא מפרש זה הפרק (אף) בהטמנה דכל שגרוף וקטום ס״ל שאינו מוסיף הבל וכן כתב בהרבה מקומות בהלכה וכתב הר״ז הלוי ז״ל שהשיאו לרש״י ז״ל לפרש כן מפני שראה פרק כירה בין שתי הטמנות סוף במה מדליקין ותחלת במה טומנין ולא נהירא דהיאך אפשר שכירה קטומה אינה מוספת הבל והרי הוא עצמו ז״ל פירש לעיל בסוף פרק במה מדליקין (דף לד:) מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ ורמץ (היינו) אפר המעורב בגחלים אלמא אע״פ שנתן האפר מוסיף הבל הוא וכן הוא ודאי שהרמץ מחמם את הצונן וכל שמחמם את הצונן מוסיף הבל הוא וכיון שכן היאך אפשר דכי נתן את האפר דהויא נתינה כל דהו כמו שנפרש בסמוך בסייעתא דשמיא לא יהא מוסיף הבל ותו דאמרינן בגמרא (דף לז.) דגחלים עוממות הרי הן ככירה קטומה ובודאי דגחלים עוממות מוסיפין הבל טפי מרמץ אלא ודאי עיקרן של דברים כדברי רבינו האי גאון ורבינו אפרים גאון ז״ל שפי׳ דהכא לא איירי בהטמנה כלל אלא כגון שהקדרה יושבת על כסא של ברזל וכיוצא בו או שהיא תלויה באבנים שאין שולי הקדרה נוגעין בגחלים ומשום הכי כל שגרוף וקטום דאיכא היכרא שמסלק דעתו מלחתות בגחלים שרי:

עד שיגרוף או עד שיתן את האפר מפורש בירושלמי [ר״פ זה] הגורף צריך שיגרוף כל צרכו כלומר שלא ישארו שם גחלים כלל ובקוטם אמרו מן מה דתני מלבה עליה נעורת של פשתן הדא אמרה אפילו לא קטם כל צרכו כלומר שאינו צריך לקטום עד שלא ניכר שם אש כלל והכי נמי משמע לענין קטימה בגמרא דילן מדאמרינן לקמן (דף לז.) דגחלים שעממו או שנתן עליה נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה ומתני׳ נמי דייקא דקתני שיתן את האפר ומדלא קתני שיטמין באפר משמע דבקטימה בכל שהוא סגי והיינו טעמא דבקטימה סגי לן בכל דהו ובגריפה בעי גריפה גמורה משום דבגריפה אי גרף מקצת גחלים והניח מקצתן אין בנשארות היכר כלל אבל מכיון שנתן אפר על גבי כל הגחלים הא עבד ליה היכרא בכולהו וכי תימא א״כ דבגרוף בעינן שיגרוף כל צרכן שלא ישארו גחלים כלל היכי אמרינן לקמן [בגמרא] (דף לח:) דתנור אפי׳ גרוף אסור וכיון שלא נשארה שם גחלת כלל למאי ניחוש לה תירצו דהיינו טעמא משום דכיון דתנור נפיש הבליה אפילו גרוף מיחזי כמו שיש שם גחלים לוחשות ואתו לשהויי בכירה ולחתויי ונכנסו בכל זה הדוחק מפני שראו בירושלמי [ר״פ זה] מן מה דתני הגורף צריך לטאט בידו הדא אמרה הגורף צריך שיגרוף כל צרכו ואין תירוצם מחוור אצלי משום דכיון דלא מיתסר אלא מגזירה דרבנן בלחוד אינו דין לגזור כל גזירות הללו תנור אטו כירה וכירה משום חיתויי לפיכך נ״ל דברי הרב רבינו זרחיה הלוי ז״ל שכתב דגורף היינו שיגרוף כל הגחלים לצד אחד אבל אם גרף את הכל והוציא לחוץ אפי׳ בתנור שרי דליכא למיחש למידי ומאי דאמרינן בירושלמי צריך לטאט בידו לא קשיא לי מידי משום דאפשר דבמקום הנחת הקדרה בלבד הוא שאמרו כן ובהכי אתי ליה שפיר טפי מאי דאמרינן דבקטימה סגי בכל דהו ובגריפה צריך לטאט בידו לפי שכיון שהגחלים נשארים לצד אחד מהכירה בדין הוא שיהא צריך להיות מושב הקדרה פנוי מגחלים לגמרי ולא תקשי לך נמי אם איתא דבסלוק גחלים לצד אחד סגי היכי איבעיא לן בגמרא (דף לז.) מהו לסמוך דפשיטא דשרי וכ״ש הוא שהרי מפסיק דופן הכירה לאו קושיא היא דהתם לא עביד מעשה להיכרא והכא עבד מעשה:

בית שמאי אומרים חמין. נותנין עליה לאחר גריפה וקטימה דלא צריכי לבשולי וליכא למיגזר שמא יחתה:

אבל לא תבשיל. דכיון דתבשיל צריך בשול וחתוי גזרו ב״ש גרוף אטו אינו גרוף:

בית שמאי אומרים נוטלין ולא מחזירין. דמיחזי כמבשל בשבת:

וב״ה אומרים אף מחזירין. הואיל וגרוף וקטום:

ואמרי׳ בגמ׳ (דף לח:) לדברי האומר מחזירין מחזירין ואפי׳ בשבת ומדאמרינן אפי׳ בשבת מכלל דעיקר פלוגתייהו בחול היא וכי תימא א״כ לב״ש למה לא מחזירין פי׳ בתוס׳ דכל שהוא סמוך לחשיכה כל כך שכשהתבשיל צונן אינו יכול להתחמם מבעוד יום לב״ש אסור וכל כי האי גוונא מיקרי חזרה וכי יהיב לה על גבי כירה מקמי הכי מקרי שהייה ואפשר ג״כ שאפי׳ היה התבשיל חם כל שאילו היה צונן לא היה שהות ביום כדי להתחמם אסור לב״ש משום גזירת הרואין וב״ה שרו והיינו דאמרינן בגמרא דאע״ג דעיקר פלוגתייהו בחול לדברי האומר מחזירין מחזירין ואפי׳ בשבת וכתבו בתוס׳ דמדב״ש אסרי כי האי גונא אפי׳ בגרופה נשמע לב״ה בשאינה גרופה כל שהוא סמוך לחשיכה כל כך אסור ולא נראה לי כן משום דב״ש לטעמייהו אזלי דבעו בכולהו מלאכות שאדם מתחיל מבעוד יום (הוא) אם יעשה מקצת מעשה שלהם קודם לחשיכה אבל לב״ה דמתירין בכולן עם השמש כדאיתא בפרקא קמא אפי׳ אין שהות ביום כדי להתחמם שרי. ומשום הכי אמרינן בגמרא לדברי האומר מחזירין מחזירין אפילו בשבת משום דלהחזיר סמוך לחשכה לא איצטריך להו לבית הלל דהא בכל מלאכות כולן הן מתירין עם השמש אלא משום דחזרה דשבת גופיה הוא דאצטריכו לאפלוגי אבל אין הכי נמי דאפילו בשאינה גרופה מבעו״י שרי:

והקשו בתוס׳ היכי שרית להחזיר קדירה על גבי כירה בשבת דהא אמרי׳ ביום טוב בפרק המביא (דף לג.) דביעתא קדרא חביתא ופוריא מלמטה למעלה אסור משום אהל תירץ ר״י ז״ל דכי אסרו חכמים בכי האי גונא באהל עראי הני מילי בשעשה הדפנות תחלה ואח״כ הכיסוי אבל הכא שדופני הכירה כבר עשויות מאליהן לא אחמור רבנן לאסור ליתן קדרה על גבה ואע״ג דאמרינן בפרק המוצא תפילין (דף קב.) גבי בריה דרב הונא דא״ל כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר מוסיף על אהל עראי הוי ושרי דמשמע טעמא דשייר הא לא שייר אסור אע״ג דהתם נמי הדפנות כבר הן עשויות אומר ר״י ז״ל דהתם דמחזי אהל טפי אפילו בלא עשיית דפנות אסור אבל קדרה דלא דמי לאהל כולי האי לא אסרו חכמים בלא עשיית דפנות:

גמ׳ איבעיא להו האי לא יתן לא יחזיר הוא משום שמחזיר בשבת נראה כמבשל אם אינה קטומה וכי קתני מתני׳ בית שמאי אומרים נוטלין אבל לא מחזירין וכו׳ הכי קאמר דבר זה מחלוקת ב״ש וב״ה דב״ש אומרים וכו׳ והכי איתא בגמרא:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע א]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע א]