מתני׳ לחיים שאמרו גובהן וכו׳. לחיים שנחלקו ר״א ורבנן כמה שיעורן. גבהן י׳ טפחים. כשיעור גובה מבוי שבפחות ממנו לא מיקרי מחיצה וכן נמי קורה שהניחה למטה מי׳ טפחים שצריך להגביה והא דלא תני בקורה למטה מי׳ כדקתני בגבוה למעלה מכ׳ משום דקא סמיך על משנה זו של לחי ששיעורו י׳ כשיעור מבוי:
ר׳ יוסי אומר רחבן ג׳. י״ל דדעתיה דר׳ יוסי דבעי דבר חשוב במחיצה שאפי׳ יפליגנו מן הכותל בג׳ לא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא וליבטליה כדאשכחן במדה אמצעית של ג׳ מדות במחיצות כלאים [דף טז.] כל שהוא ג׳ [ומג׳ עד ד׳] צריך שלא יהא בין זה לזה במלואו ומוקמינן לה במלואו נכנס ויוצא ומש״ה מחמיר ר׳ יוסי ואפי׳ בסמכו לגמרי בכותל בעי ג׳ טפחים ברחבו. והלכה כסתם משנה אע״ג דקי״ל בעלמא (כאן יד:
וגיטין סז.) דר׳ יוסי נימוקו עמו ובלבד שלא ירחיקנו מן הכותל ג׳ טפחים ואפי׳ לחי העומד מאליו כגון תל או עמוד או אילן שלא נטעו [שם] אדם לשם לחי הוי לחי וכן קבעינן בגמרא:
בכל עושין לחיים (וכו׳) אפי׳ בדבר שיש בו רוח חיים. כגון אדם או בהמה ולא חיישינן שמא תמות דמיתה לא שכיחא ולשמא תברח נמי ליכא למיחש דבקשורה מיירי ולשמא תרבץ תחתיה וליכא מחיצה עשרה נמי ליכא למיחש דמיירי דמתוחה באשלי מלעיל כלומר שקשורה בחבלי׳ לכותלי המבוי ביתדות שיוצאות מן הכתלים או מן התקרה ואינה יכולה לרבוץ תחתיה והכי מפרשינן בסוכה [דף כג.]:
ור״מ אוסר. דחייש למיתה ואע״ג דמתוחה באשלי מלעיל דזימנין דמתה וכווצה [ולא] הות גבוהה י׳ ולא יהיב אדעתיה וסמיך עלה:
ומטמא משום גולל. אם עשה ממנה גולל לקבר כלומר מצבה או דופק שסומך עליה נסר העליון המושם על פני המת מטמאין אדם וכלים דילפינן
(חולין דף עב.) מדכתיב וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק:
ר״מ מטהר. דמוקים ליה להאי קרא (להוציא) [לרבות] עובר שמת במעי אשה:
וכותבין עליו גיטי נשים. דהא דכתיב וכתב לה ספר כריתות האי ספר לספירת דברים בעלמא הוא דאתא ור׳ יוסי ס״ל דספר דוקא ואי לאו וכתב לה דאתי לרבויי כל דבר ה״א ספר אין מידי אחרינא לא קמ״ל וכתב וספר דרשינן הכי מה ספר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל אף כל וכו׳ וצריך לפרש [לרבנן] שכותב לה גט על קרן פרה ונותן לה את הפרה שאם לא נתן אלא את הקרן כיון שצריך קציצה אחר שנכתב לא מיגרשה דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה:
גמ׳ יש לו חצי מבוי. ולא גזרינן אי שרית ליה חצי מבוי אתי לאשתמושי בכוליה וקמ״ל דלא גזרינן:
הילמי. במסכת שבת בפ׳ שמונה שרצים (דף קח.) הילמי שלמוירא:
לחי העומד מאליו. שלא הוקבע לשם תיקון מבוי:
היכא דלא סמכי עליה מאתמול. שהיה שם לחי אחר ונפל בשבת ונשאר שם האילן (שסומך עליו מאתמול) סמוך ללחי ורבא לטעמיה דלחי משום היכר הוא וכיון שאינו נעשה בידים ליכא היכרא לא לבני רה״ר ולא לבני המבוי. ואביי אמר הוי לחי דהא סמכי׳ עליה מאתמול. (צ״ע אמאי לא אמר) אביי אמר הוי לחי אביי לטעמיה דאמר לחי משום מחיצה ומחיצה העשויה מאליה הוי מחיצה:
מתני׳ שיירא שחנתה בבקעה (וכו׳) והקיפוה. מע״ש:
כלי בהמה. כגון מרדעות ואוכפין של בהמה והיא מחיצה שהרבה ממנה פרוץ כגון החלל שבין אוכף לאוכף אעפ״כ הויא מחיצה ומותר לטלטל בכל הבקעה שהיתה מתחלה כרמלית שהרי עכשיו היא מוקפת לדירה ובלבד שיהא עומד שבמחיצה כשיעור הפרוץ כלומר שיהא עומד כפרוץ דהכי קבעינן הלכה בגמ׳ [בדף טז:] דעומד כפרוץ אף כנגד הפרוץ מותר שאם היה הפרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד אסור אע״פ שאין כל פרצה ופרצה יותר מי׳ אמות ואם היתה שם פרצה יותר מי׳ אמות אף כנגד העומד אסור אע״פ שהעומד מרובה על הפרוץ דלגמרי נחשבת אותו דופן כאילו אינו וחצר שנפרצה במילואה למקום האסור לה דין הוא שתאסר שהרי אין לה ד׳ מחיצות ובגמרא דקבעינן [דף יב.] דחצר ניתרת בפס ד׳ טפחים מיירי שאין בפרצה י׳ אמות דחשבינן ליה כפתח כדאמרי׳ הכא במתני׳ כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח ובלבד שיהיה העומד שלה ד׳ טפחים אבל בפחות מכן אתי אויר הפרצה ומבטל לה אע״פ שאין יותר מעשר:
יותר מכן אסור. אע״פ שהעומד מרובה על הפרוץ דכנפרץ במילואה דמי ואף כנגד העומד אסור:
גמ׳ פרוץ כעומד. וכל ההיקף סביב עשוי כן: