לקנקנים. שימכור השמן לתקן עורות והדבש לכתישת גב הגמל כשהוא כתוש מחמת המשוי כדי שיריק הכלים ולא יתקלקלו ופסקינן הלכתא כחכמים בין במתני׳ בין בברייתא ואע״ג דבמתני׳ לא חיישי רבנן להפסד מועט ואמרי לא יגע בהן והכא בברייתא אמרינן עושה להם תקנה וחיישינן להפסד מועט דקנקנים ל״ק דבמתני׳ איכא טעמא דרוצה אדם בקב שלו אבל בברייתא שהבאיש והדביש אינו רוצה בקיומן כלל הלכך עושה להם תקנה ומוכרם וכן דעת הרמב״ם ז״ל בדברים הללו בפ״ז מהלכות שאלה ופקדון וכן כתבו האחרונים הרשב״א והרנב״ר ז״ל:
והא דאמרינן ומוכרן בב״ד כתב הרשב״א ז״ל דכיון דלא קתני הכי אלא בפקדון דוקא בפקדון הוא דאמרי׳ הכי שלא הופקדו אצלו אלא להיות מונחים בקרן זוית בלבד ולפיכך אינו רשאי אלא בב״ד אבל בצדקה ותמחוי הפרנסים הם כבעלים הלכך כל מה שיראו לעשות עושין אפילו שלא בב״ד וכן דעת הרנב״ר ז״ל:
תניא היורד. לאו דוקא דהא הדין שמורידין אותו לכתחלה לנכסי שבוי כיון שהוא קרובו ראוי ליורשו כדפריש ואזיל אלא משום אידך דקתני בה מוציאין ואפילו ירד בה נקט הכי וכן אמר ר״נ אמר שמואל לקמן דמורידין קרוב לנכסי שבוי:
אין מוציאין וכו׳. כדאמרינן דאף לכתחלה מורידין א״כ כ״ש דאין מוציאין ואע״ג דאפשר שיזרעה תמיד ויכחיש מ״מ אין מורידין בה אריס אלא הקרוב וטעמא דכיון שאנו עושין תקנה מעצמנו אין לנו לעשות תקנה שיהא אפשר שיהא קרוב זה נפסד בה (כגון זה) דאפשר שמת המוריש וזה יורש הכל א״כ למה נפסיד אותו ליתן כאריס ואם נחוש שמא יפסידם הא תקנו שאם שמעו בו שמת שאוכל והכל שלו:
ולא עוד אלא אפילו שמע וכו׳ תולש ואוכל. וכל זה כדי שלא יפסידם לומר כיון שלא באו עדים שמת שקר הוא ולא סמכא דעתיה ושמא יפסידם כדאמרן אבל השתא די לו בזה ויאמר טוב לי לתקן הקרקע כראוי שאם אמת שמת הלא [הכל] שלי הוא ואם לאו אקח מן הפירות כרצוני קודם שיבא:
הנטושים כשבויין שאין מוציאין אותם מידם אלא יקחו הכל כיורש עד שיבואו הבעלים ומחשבין עמהם ונשבעים כמה הוציאו וכמה אכלו ונוטל בכל כאריס למחצה או לשליש ולרביע בין בשבח בין בפירות כן כתבו הרמב״ם והרמב״ן ז״ל אבל לא אמרי׳ שאם תלש ואכל הרי זה וכו׳ וטעמא דכיון דלא שמעו בו שמת לא חיישינן כ״כ לשמא יפסידם דבשלמא בששמעו בו שמת לא היה בוש אם היה מפסידם שיכול לומר בשלי אני עושה אבל בנטושין שלא שמעו שמת אם יפסידם יהא בוש בדבר והא דאמרינן דמורידין קרוב היינו במקרקעי אבל במטלטלי דמכליא קרנא אע״פ ששמעו בו שמת מעמידין אפוטרופוס ולא קרוב כדאמרינן לקמן ענבים לבצור וכו׳:
היורד לנכסי רטושים מוציאין וכו׳. וכ״ש שאין מורידין לכתחלה דכיון שהניחו מדעתן והלכו ולא צוו להוריד ולא חשו לתקנתם ואיך נחוש אנחנו יותר מהם הלכך אף אם ירדו מעצמם אין מניחים אותם לירד ואפילו שמעו בהם שמתו לפי שאין אחים נכנסים לנחלה אלא בעדות ברורה כדתנן ביבמות [דף קיז.] ומיהו כשיצא הקול שמתו ואמר היורש להוריד אריס בנכסים כדי שלא יתקלקלו הנכסים שומעין לו וגדולה מזו כתב הרמב״ם ז״ל בפ״ז מהלכות נחלות שמורידין לקרוב עצמו בתורת אריסות אלא שאינו מחוור בעיני הרשב״א והרנב״ר ז״ל שאם כן היה לו לתנא לכלול אותו בכלל אותן שאמרו שמין להם כאריס ומיהו הראב״ד ז״ל לא השיגו בזה ונראה לי שאין להקשות לדברי הרמב״ם ז״ל תנא תני מוציאין וכו׳ וכ״ש דאין מורידין דחלוק יש בין יורד בתורת ירושה אלא שלבסוף כשבאו הבעלים שמין לו כאריס ליורד מתחלה בתורת אריסות שבכל שנה ושנה מחשבין עמו ונותנין לו חלק אריסותו כשאר אריסי העיר וכיון שאנו רואין בכל שנה היאך הוא מתעסק בהם תו ליכא למיחש דילמא מפסיד להו כלל וצ״ע על אינו מחוור של רבותינו ז״ל שאין לו לכלול בלשון שמין להם כאריס ואינו ממינם ואע״פ שנראה מפרש״י ז״ל דשמין להם כאריס ר״ל בכל שנה הלא הם ז״ל דחו פירושו וכתבו כמו שכתבתי:
ואינו ידוע להיכן הלכו. שרוצה להרחיק עצמו וללכת ע״מ להשתקע שם ויודע שיפסדו נכסיו ולא חשש להם כדפירשנו אבל בנטושין נקט שהלכו להם למדינת הים לאשמועינן שאע״פ שהלך מדעתו על דעת לחזור ויקר מקרהו שנשבה חשבינן ליה כשבוי מעיקרא שלא היה יכול לצוות דהשתא נמי היה מצווה אלא שהיה סבור לשוב טרם שיפסידו ולפיכך היה שלא צוה. כן כתב הרשב״א ז״ל:
אם על בנים רוטשה. כך פירוש הכתוב (לפי זה) שמפני פחד האויב קודם בואו הניחו כל אשר להם וברחו מדעתם:
תניא וכולן שמין להם כאריס. לאיתויי הא דבורח מחמת מרדין שהוא בהול ואינו יכול לצוות:
מחמת מרדין. שהרג את הנפש ופרסאי הורגין על שפיכות דמים כדאמרינן בב״ק [דף קיז.] מרדין הוא רציחה בלשון פרסי כך מפרש בשערים דרבינו האי גאון ז״ל:
מדאמרינן הכא בקמה וכו׳. בהני דוקא דמטלטלי נינהו ב״ד מעמידין אפוטרופוס [ולא בקרקע כדאמרינן] ואח״כ מורידין וכו׳ ומיירי סתמא ואפילו שמעו בו שמת משמע דבמטלטלי דשבוי אע״ג דשמעו בו שמת מעמידין אפוטרופוס ואין נותנין בידו של יורש משום דדילמא מכליא קרנא ואי אתי שבוי לא משכח ולא מידי וכדפירשנו לעיל (ואם כך הדין) [ואח״כ היינו] בענין הקרקעות מורידין קרוב להשביח וליטול כאריס כדפרישית לעיל דכיון דלא מכליא קרנא לא חיישינן והא דמוקמינן בידא דיורש היינו לתלוש ולאכול אבל לירד ולמכור לא דשמא מה ששמעו שמתו הבעלים שקר הוא ואיך ימכור זה מה שאינו שלו והכי תניא [דף לח:] ממשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם וגו׳ איני יודע שנשיהם אלמנות ובניהם יתומים אלא שמלמד שבניהם מבקשים לירד בנכסי אביהם ואין ב״ד מניחים אותם ואמר רבא לירד ולמכור קתני:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.