גרסינן בפרק השולח גט לאשתו (דף לח:) אמר רבה וכו׳. דמפקי עבדייהו לחירות ועוברים בעשה שנא׳ לעולם בהם תעבודו:
ודסיירי נכסייהו בשבתא. מסתכלין בשדותיהן בשבת לידע מה הן צריכין:
בעידן בי מדרשא. כשהחכם דורש ברבים בשבת יושבין בסעודה ואין כאן כבוד שבת והיה להם להקדים או לאחר:
בערב שבת. בלילי שבת ואין כאן כבוד שבת דקי״ל כבוד יום קודם לכבוד לילה והם היו מתכוונים משום ביטול בית המדרש:
והלכתא אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת. כגון של חשבונות או אגרות השלוחות למצוא חפץ דאיכא למיחש שמא ימחוק:
שלש מחיצות ולחי א׳ זהו מבוי שאינו מפולש. דלא מקילינן מידי אלא שאע״פ שלא נשתתפו בו מצילין לתוכו:
ולית הלכתא כבן בתירא לא במבוי. דאמר דאף למבוי המפולש מצילין:
ולא בחצר. דאמר לקמן
(דף קכ.) גבי הצלת אוכלים שאף לחצר שאינה מעורבת מצילין:
מתני׳ מצילין מזון שלש סעודות. לפי שחייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת:
נפלה דליקה בלילי שבת. קודם אכילה:
שחרית. קודם סעודה:
לעולם הוא מציל. הואיל ובר הכי הוא ובהיתרא טרח דהא בני טלטול נינהו ולחצר המעורבת הוא מציל כדאמרינן לקמן ומדינא אפילו טובא שרי אי לאו משום גזירה דאי (לא) שרית ליה אתי לכבויי כדאיתא בגמרא:
גמ׳ תניא נשברה לו וכו׳ ויקלוט. קלוח הנופל מן האויר:
ויצרף. סמוך לגג כעין שאיבה אלא שאינו ראוי לשאוב שהגג חלק הוא והיין אינו בגומא ומצרף כלי לגג שיזוב מן הגג לכליו הוא אוחז הכלי בידו דאי שריא ליה לחזר אחר כלים הרבה ישכח ויביא דרך רה״ר:
ולא יקלוט ואחר כך יזמין. אורחים אלא בעינן שיהיו בביתו בשעת קליטה:
ואין מערימין בכך. לזמן אורחים שאין צריכין לאכול כדי שיותירו מן היין:
תנו רבנן הציל פת נקיה. לשלש סעודות:
לא יציל פת הדראה. פת קיבר שניטל הדרה לפי שאין זו ערמה כשירה לומר פת הדראה ניחא לי:
אבל לא משבת ליום הכפורים. כגון אם חל יו״כ באחד בשבת דהא לא אכיל עד אורתא ולאורתא ליטרח וליתי:
ואין צריך לומר משבת ליו״ט. דיכול להכין בו ביום ומדאמרינן הציל פת נקיה אין מציל פת הדראה כתבו בתוספות דמהא שמעינן דביו״ט מי שיש לו פת נקיה אסור לאפות פת הדראה. והרשב״א ז״ל חולק בדבר דלא דמי דהכא גבי הצלה אסרו אפילו דברים המותרין משום דאי שרית ליה אתי לכבויי אבל ביו״ט אם הטיבתו פת הדראה אופה ואינו נמנע:
ומדאמרינן אבל לא משבת ליום הכפורים משמע דמיום הכפורים למוצאי יום הכפורים מציל דאם איתא דאפילו ביוה״כ אינו מציל צריכא למימר דמשבת ליוה״כ אינו מציל והיינו טעמא דשרי מפני עגמת נפש מידי דהוה אקניבת ירק דשרי
(שבת קיד:) מן המנחה ולמעלה והכי איתא בירושלמי בהדיא דגרסינן התם ביום הכפורים מה אית לך על דעתיך דרבנן לא יציל כלום כ״ע מודו שמצילין מזון סעודה אחת מפני הסכנה:
תנו רבנן שכח פת בתנור וכו׳.:
מרדה. כלי שרודין בו את הפת ומפרישין אותו מכותלי התנור שנדבק בהם:
לא ירדה במרדה:
שהוא דרך חול וכי אמרינן דמצילין מזון שלש סעודות דוקא בשאין לו מה יאכל וכן נמי הא דאמרינן ואומר לאחרים בואו והצילו לכם בשאין להם מה יאכלו הא לאו הכי לא שרי:
ישכים אדם. בע״ש לטרוח ולזמן הוצאות שבת:
והכינו את אשר יביאו לאלתר. בשעת הבאה הכנה והבאה בהשכמה דכתיב
(שמות ט״ז:כ״א) וילקטו אותו בבקר:
אמר רבא חייב אדם לבצוע. ברכת המוציא:
נקיט תרתי. אוחז בידו:
לקטו כתיב. דמשמע אחיזה אבל בבציעה לא כתיב משנה:
בצע אכוליה שירותיה. פרוסה גדולה שדי לו בה לאותה סעודה ולכבוד שבת היה עושה דנראה כמחבב סעודת שבת
ולהתחזק ולאכול הרבה כך פרש״י ז״ל והקשה הרשב״א ז״ל דאי הכי היכי אמרינן דמיתחזי כרעבתנותא דאדרבה כי האי גוונא עין יפה מיקרי וכדאמרינן התם
(ברכות דף מו.) בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ועוד שאין זה מענין שמועתנו לפיכך פי׳ דבצע על כל הככרות קאמר ומשום דקאמרינן דנקיט תרתי ובצע חדא קאמר דר׳ זירא בצע אכולהו ככרות דמנחי קמיה ומש״ה קאמר דמחזי כרעבתנותא:
כי מקלע להו. פעמים שהעירוב בבית זה ופעמים שהעירוב בבית זה מבתי בני החצר:
שרי ביה. היינו ברכת המוציא שהוא התחלת אכילה:
שרו. מתחילין וכן נוהג בכל ערבי שבתות ומשום חביבות מצוה וערוב לכל השנה אינו עושה שמא יתעפש ולאו אדעתיה:
ת״ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת וכו׳. תלתא היום לזמן סעודה באו וכתב הרב בעל הלכות ז״ל שאין חיוב סעודות הללו להיותן כדרכן בשחרית ובמנחה אלא אפילו מפסיק באמצע סעודה בברכת המזון ואע״ג דלא מסלק התנא אלא פורס מפה ומברך והדר שרי המוציא ואוכל כביצה ומברך שפיר דמי ולפי זה הא דאמרינן בסמוך קערות שאכל בהן שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט: