ופרעו בו ביום אינו חוזר ולוה בו. ואפי׳ בו ביום ואע״ג דלא מוקדם הוא שהרי ביום המלוה נכתב:

שכבר נמחל שעבודו. כשפרעו ובטל השטר ונמצאת מלוה שניה מלוה על פה ואינה גובה מן הלקוחות:

אבל לשקרא. שלא נכתב על מלוה זו לא חיישינן אם לא שיש בדבר ביטול שטר גמור:

ההוא גברא דאפקיד שבע מרגניתא דציירי בסדינא. שבע מרגליות צרורות בסדין אחד הפקיד בי רבי מיאשא:

ולא פקיד. לא צוה לאנשי ביתו שחטפתו מיתה:

אתא לקמיה דר׳ אמי. לתבוע את היורשים והיורשים אומרים שמא של אבינו היו:

דלא אמיד. לא היה עשיר:

סימנא. דאמר בסדין הן צרורות והן שבע:

שכיב חסא ולא פקיד. שטבע בנהר כדאמרינן ביבמות בפרק בתרא (דף קכא:):

מטכסא. לבוש משי וכתב הרי״ף ז״ל בפ׳ המפקיד דמהא שמעינן דמאן דמפקיד גבי חבריה ואית ליה סהדי דהאי מידי בעיניה אפקידיה גביה שקיל ליה ואפילו מיתמי ולית להו למטען דילמא בתר הכי זבניה אבון מינך והוא הדין דכי איתיה בחיים לא יכיל למטען דהדרי זבינתיה מינך עד כאן ולאו למימרא דהכא בדאיכא עדים וראה הוא דאם כן מאי קאמר הא קא יהיב סימנא (תניא) הל״ל ועוד ראה תניא ועוד אפי׳ כי עייל ונפיק בביתיה אמאי לא יהבי ליה דהא כל היכא דאיכא עדים וראה אינו נאמן לומר חזרתי ולקחתיו כדמפרש בפרק חזקת הבתים (דף מו:) בשמעתתא דאומן וכמו שכתוב בהלכות בפרק המפקיד אלא שהרב ז״ל מפרשה לנו בדאפקיד גביה בסהדי והנהו סהדי לא בקיאי בהו אי הני אינהו אי לא אלא הוא דיהיב בהו סימנא ואיכא סהדי אחריני דמסהדי דאית בהו ההוא סימנא ומש״ה מהני כאילו עידי פקדון מסהדי דהני נינהו דאפקיד גבייהו ואיכא מאן דאמר דהני תרי טעמי צריכי להדדי דאי משום לא אמיד בלבד לא מפקינן מיניה דחיישינן דילמא ר׳ מיאשא לא הוה מפרסם נפשיה אי נמי מציאה אשכח כדאמרינן בפרק הניזקין (דף נב:) גבי עמרם צבעא וכן נמי משום סימנא בלחוד לא מהדרינן כדמוכח בריש פרק האשה שלום בעובדא דשומשמי (דף קטו:) דא״ל והא כן וכן הוו ובחביתא רמיין אמר ליה דידך שקליתינהו והני אחריני נינהו ואסיקנא דחיישינן שמא פינן אלא ודאי הני תרי טעמי צריכי להדדי ולא נהירא דאע״ג דמשום לא אמיד בלחוד לא מהדרינן משום סימנא כי איכא עדי פקדון משמע דמהדרינן מדאמרינן פ׳ איזהו נשך (דף ע.) הני זוזי דיתמי היכי עבדינן בהו בדקינן (איניש דמעלי ושפי נכסיה) ויהבינן ליה ושקלינן מיניה דהבא פריכא ודוקא דהבא פריכא אבל דבר המסויים לא דלמא פקדון טנהו גביה ואתי מארי דפקדון ויהיב ביה סימנא ושקיל ליה אלמא אע״ג דאמיד כי יהיב סימנא שקיל ליה וכי תימא אם כן קשיא ההיא דפרק האשה שלום (שם) לא קשיא דהתם היינו טעמא משום דלאו סימן מובהק הוא וכדמוכח התם דאמרי סבר רב חסדא למימר היינו שני תלמידי חכמים דלא אמרינן הני אזלי לעלמא והני אחריני נינהו א״ל רבא מי דמי התם דאמרי סימנין הכא גבי שומשמי מאי סימני אית בהו ודקאמר כן וכן הוויין אימר איתרמויי איתרמי והאי סימנא דאמרי׳ הכא מיירי בסימן מובהק ותמהני דהא משמע דסימנא דשבע מרגניתא היינו דאמר בסדין הן צרורות והם שבע וכן כתב רש״י ז״ל וכן יראה שלפיכך הזכיר התלמוד דאפקיד שבע מרגניתא כי ציירי בסדינא ומה בין זו לההיא דשומשמי לפיכך נראה לי יותר דברי הרמב״ם ז״ל שכתב בפרק כ״ד מהלכות סנהדרין ויש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להם שהן אמת וכו׳ וכן מי שבא וטען שיש לו פקדון אצל פלוני שמת בלא צואה ונתן סימנין מובהקין ולא היה זה הטוען רגיל ליכנס בבית זה שמת אם ידע הדיין שזה המת אינו אמיד להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת מוציאין מן היורשים ונותנו לזה האמוד בו שנתן סימניו וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת כו׳ ולפי זה טעמא דסימנא לא סגי בלא טעמא דלא אמיד והא דמוכחא ההיא דפרק איזהו נשך (דף ע.) דבסימנא בלחוד מהדרינן היינו משום דהתם מיירי בדאיכא עדי פקדון והא דהכא בדליכא עדי פקדון אבל הרמב״ם ז״ל כתב בפרק י״א מהלכות נחלות ולמה לא יקחו משכון כלים של זהב או חלי של זהב שמא של אחרים הוא ויתנו סי׳ ויטלוה אחר מותו אם ידע הדיין שאין זה אמיד ע״כ ובודאי דההיא דפרק איזהו נשך אפילו באמיד מיירי משום דחיישינן דילמא איכא עדי פקדון ומיהו הדין אמת דאע״ג דליכא עדי פקדון כל היכא דלא אמיד מהדרינן [בסימן ואפילו אינו מובהק]:

ההוא דאמר. בצואת מיתה:

נכסי לטוביה. ולא פירש לאיזו טוביה:

דגיס ביה. רגיל בו ומגו דגיסי אהדדי קורא לו בשמו כאילו לא נסמך:

ת״ח קודם. דמסתמא אדם מצדיק מעשיו לזכות בשעת מיתה דאמר מר (ברכות דף לד:) כל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה תלמיד חכם מנכסיו:

שודא דדייני. כמו ירה בים [דמתרגמינן] שדי בימא הטיל בים ואף כאן הטלת הדיינים לפי מה שיראו הדיינים שהיה דרכו של מת לקרב זה יותר מזה או מי משניהם טוב ונוהג דרך ישרה שיש לומר לו נתכוון המת לזכות כך פרש״י ז״ל וכ״כ הרמב״ם ז״ל בפרק י״א מהל׳ זכייה והקשו על זה דמדאמר שניהם קרובים שניהם שכנים משמע שהם שוים בכל ענין דאי לא היכי בעיא שכן וקרוב והנך אחריני ואין זו קושיא אבל הם פירשו דשודא לשון שוחדא שהחי״ת מובלעת כדרך שאמרו מסותא וענינו מסחותא ופירושו שהרשות ביד דיינין לעשות כרצונם וסמכו זה מדאמר בסוף פרק קמא דגיטין (דף יד:) חכמים אומרים יחלוקו ובכאן אמרו מה שירצה שליש יעשה מפרשינן התם דרבנן דאמרין יחלוקו מספקא להו כו׳ וכאן אמרו שודא עדיף אלמא כמה שירצה יעשה קרי שודא והכי מוכח בפרק י׳ יוחסין (דף עד.) דפרכינן גבי נאמן הדיין לומר לזה זכיתי כו׳ ולהדר ולדיינינהו ומפרקינן בשודא דדייני ואם איתא דשודא נמי אינה אלא פסק דין לפי טעמו של דבר מה לי שודא מה לי דינא אחרינא אלא ודאי כדכתיבנא והכי נמי מוכח בפ׳ מי שהיה נשוי (דף צד:) בעובדא דאימיה דרב ביבי. ורמו אשמעתין היכי אזלינן בתר קורבא ואומדן דעתיה והא תניא בתוספתא בפרק גט פשוט האומר עשו טבי עבדי בן חורין אם היו שם שני טבי אין דורשין לשון הדיוט לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם בן חורין ונוטלין משניהם דמי אחד מהם וכן האומר [תנו] מאתים דינרים ליוסף בן שמעון והיו שם שני יוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם חולקים בשוה אלמא לא אזלינן בתר אומדן דעתא וקורבא יש לומר דמשחרר שאני דכיון דעבר בעשה (ברכות דף מז:) לא מחזיקין ליה דשחרריה מנפשיה אלא אמרינן שנפדה בכסף של אחרים ולפיכך אין כאן מקום לאומדנת קורבת הדעת וסיפא נמי לאו דאמר תנו מתנה אלא באומר מלוה או פקדון יש לו בידי ולפיכך אין כאן מקום לאומדנא שאדם מצוי לקבל פקדון או ללוות ממי שאינו אוהבו:

המוכר שט״ח לחבירו וחזר ומחלו. המוכר שהוא מלוה מחלו ללוה:

ואפילו יורש. של מלוה מצי מחיל וחזינן למקצת רבוותא כו׳ זהו דעת ר״ח ז״ל שכתב דטעם דמוחל משום דיכול למימר עיינית בחושבנא ולא פש לי גביה ולא מידי והקשה עליו הרי״ף ז״ל דאם כן המכנסת שטר חוב לבעלה אמאי אינה יכולה למחול ועוד נתנו במתנת שכיב מרע נמי אמאי [אינו] יכול למחול אי משום דשכיב מרע מידק דייק והדר יהיב אם כן אפילו שכיב מרע גופיה לא מצי מחיל והתם לא קאמרינן אלא שאין יורש יכול למחול אבל ש״מ ודאי מצי מחיל ועוד הקשו עליו דבמקום שחב לאחרים לאו כל כמיניה לומר שטר אמנה הוא כדאיתא פרק האשה שנתארמלה (דף יט.) וה״ה לפרוע ואדרבה דבסוף פ״ק דב״מ (דף יט:) מוכח שאינו נאמן לומר פרוע אלא משום דמצי מחיל דהתם אמרינן גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל וליחוש דילמא זבינתה לכתובתה כו׳ שמע מינה איתא לדשמואל דאמר חזר ומחלו מחול אלמא דטענת מחילה לא תליא בטענת פרעון דאדרבה לא מהימן לומר פרוע אלא מפני שהוא יכול למחול לפיכך העלה הרי״ף ז״ל דהיינו טעמא משום דשטרות אין גופן ממון ואי אפשר להקנותן בהקנאה גמורה אלא שחכמים תקנו להם צד מכר ולפיכך יכול למחול לפי שלא זכה בהן לוקח מן התורה ור״ת ז״ל חולק בדבר ואומר דמכירת שטרות דאורייתא והביא ראיה מדתנן בפרק הזהב (דף נו.) אלו דברים שאין להן אונאה העבדים והשטרות והקרקעות ואמרי׳ מנה״מ דת״ר כי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות שאין מטלטלין ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות ממכר מי שגופו מכור וגופו קנוי יצאו שטרות שאין גופן מכור ואין גופן קנוי אלא לראיה שבהן אלמא דמכירת שטרות מדאורייתא דאי לא מהניא אלא מדרבנן היכי אתא קרא למעטינהו מאונאה וכי תימא אי מכירת שטרות דאורייתא היאך מוכר יכול למחול דהא אמרינן בפרק מי שמת (דף קמז:) דמשום שעשאוה למתנת שכיב מרע כשל תורה יורש לא מצי מחיל לאו קושיא היא דמתנת שכיב מרע כי משוינן לה כשל תורה הויא לה כירושה וכדילפינן לה התם מוהעברת יש לך העברה אחרת שהיא כזו וסוגין דהתם נמי מוכחא דבין מדאוריי׳ בין מדרבנן כירושה היא דאמרינן התם (דף קמח.) דשכיב מרע שאמר הלואתו לפלוני מהני הואיל ויורש יורשה ובעובדא (ב״ב דף קמט.) דאיסור גיורא נמי אמרינן דמתנת ש״מ כירושה שויוה רבנן הילכך אי מתנת ש״מ דאורייתא ה״ל כיורש דאורייתא וכי היכי דשני אחים שירשו שטרות מאביהם אין אחד מהם יכול למחול חלקו של חבירו במקבל מתנה נמי אי דאורייתא ה״ה והוא הטעם אבל מוכר שטר חוב אע״פ שמכירתו מדאורייתא יכול למחול לפי ששני שעבודים יש לו למלוה על הלוה שעבוד גופו של לוה שהוא מחוייב לפרוע והוא עיקר השעבוד ושעבוד על נכסיו אם הוא לא יפרע מדין ערב כדאמרי׳ (ב״ב דף קעד.) נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה ושעבוד הגוף שיש למלוה על הלוה לאו בר מכירה הוא הילכך אינו כמכר אלא שעבוד נכסים בלבד ואע״פ שאינו נמכר לא פקע אבל כי חזר ומחלו פקע שעבוד הגוף וממילא פקע שעבוד נכסים שאינו אלא מדין ערב ומיהו כשמת לוה אע״פ ששעבוד גופו פקע שעבוד נכסיו לא פקע לפי שעיקר ערבותן של נכסים בענין זה הוא שכל זמן שלא ימצא הלוה שירד לנכסיו ויפרע מהן אבל כל זמן שנפקע מחמת המלוה אף שעבודא של נכסים נפקע אלו דברי ר״ת ז״ל והרמב״ם ז״ל מסכים לדברי הרי״ף ז״ל דמכירת שטרות דרבנן וכ״כ בפ״י מהלכות זכייה ומתנה וזו שהביא ר״ת ראיה מההיא דפרק הזהב דמכירות שטרות דאורייתא אפשר לדחותה דעיקר קרא למעוטי עבדים וקרקעות אתא ואפילו הכי מפקינן שטרות מאונאה לפי שאין בכלל הכתוב אלא דבר המטלטל וגופו קנוי ומכור אבל מידי אחרינא לא והילכך שטרות למכירה דרבנן כיון שאין גופן קנוי ומכור אין להן אונאה:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע א]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע א]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע א]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע א]