מיהו נשתברו אגפיה ואין עור ובשר חופין אותן אבר עצמו אסור וכן כל כה״ג בכל אבר אע״ג דלא מיטרפא ביה וכדאמרינן לקמן בפרק בהמה המקשה (דף עו:) בנשבר העצם למטה מן הארכובה דאבר עצמו אסור ומקום חתך נמי אסור דבכל מקום מקום חתך אסור חוץ מזרוע בשלה של איל נזיר וכדאיתמר בפרק גיד הנשה (דף צט.) רבינא אמר לא נצרכה אלא למקום חתך דבעלמא אסור והכא שרי ופירש רש״י ז״ל בכל היתר ואיסור המחוברין כגון הוציא העובר את ידו וכגון האבר המדולדל בה כולן מקום חתך אסורים כדאמרינן בבהמה המקשה:

ומיהו דוקא לישראל אבל לבן נח אפילו האבר עצמו מותר ואין בו משום לפני עור לא תתן מכשול דאפילו לישראל אין בו אלא מצות פרוש כדאיתא לקמן (חולין דף עד.) בגמ׳ הילכך לבן נח שרי אפילו לכתחלה:

גרסי׳ בגמ׳ (דף נז.) חזקיה אמר אין ריאה לעוף. והוינן בה מאי אין ריאה לעוף אילימא דלית ליה כלל והא חזינן דאית ליה ומסקינן אלא יש לו ואינה לא לינפל ולא ליחמר באש. כלומר דאם נפלה מן הגג דאמרינן דצריכה בדיקה אין צריך לבדוק הריאה [ולא ליחמר בנפילת האור שבודקין המעים שמא הוריקו א״צ לבדוק הריאה] ואמרינן מאי טעמא אמר רב חגא הואיל ורוב צלעות מגינות עליה כלומר שרוב רוחב הצלעות מגיעת עליה שצלעות העוף אינן שוכבין על רחבן אלא על חודן ובולט רחבן לפנים והריאה נחבאת ביניהן ואף על גב דבמסקנא בגמרא אסיקנא דחזקיה אין ריאה לעוף כלל קאמר מפני שלא היה בקי בתרנגולים ואפילו הכי אפשר דהאי לישנא איתיה כיון דרב חגא מפרש טעמא הואיל וצלעות מגינות עליה. ואיכא מ״ד דכיון דאסיקנא דחזקיה אין ריאה לעוף כלל קאמר האי לישנא אידחי לגמרי ולא מפלגינן כלל בין ריאה לשאר איברים אלא אף היא צריכה בדיקה:

סימן לטרפה כל י״ב חדש. אם חיתה י״ב חדש בידוע שלא נטרפה:

אבל בנקבות אם ילדה בתוך י״ב חדש מותרת מיד. דטרפה אינה יולדת וזו שילדה ודאי שלא נטרפה:

דשיחלא קמא. פושט״א בלע״ז אותן שהן במעיה בשעה שנולד לה ספק טרפות:

משהינן להו אי הדרא וטענא שריין. אם חוזרת וטוענת ביצים אחרים מותרים כולן שזו ראיה שלא נטרפה שאין הטריפה מתעברת ולא טוענת ביצים ואי לא אסירן מספק. ואיכא מאן דאמר דכי אמרינן בביצת טרפה שהיא אסורה דוקא בטרפות שהוא ידוע שנולד קודם זמן שחיטה כטרפות סירכא וכיוצא בו שאי אפשר לתלותו בזמן שחיטה כיון שודאי יצתה מחזקתה ועל כרחנו קודם לזמן שחיטה יצאה ואין אנו יודעין כמה אוסרין אותה למפרע אבל שחטה ונמצאת טרפה ואין ידוע אימתי כל ביצים וחלב שהטילה כבר עד עכשיו כשרין דמוקמינן לה אחזקה ואמרינן השתא הוא דנטרפה. אבל התוס׳ [דף יא. ד״ה אתי׳ נו׳] סוברין דכל חזקה שלא היתה ברורה בזמנה אינה חזקה כמו שכתבתי למעלה בפרק ראשון ולפיכך חלב וביצים אסורים ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דביצה כגופה דמיא ולפיכך כשנטרפה התרנגולת אף הביצה אסורה ואפילו בביצה שנגמרה לגמרי קודם שנטרפה דהא מייתינן בגמרא (דף נח.) הא דתנן במסכת עדיות ושוין בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדלה באיסור כלומר שנגמרה באיסור דהכי מפרקינן לה בגמרא וקאי אפלוגתא דב״ש וב״ה דאפליגו בביצת נבלה דתנן התם ביצת נבלה כל שכמוה נמכרת בשוק ב״ש מתירין ובית הלל אוסרין ומודין בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדלה באיסור אלמא כיון דאגידא בגופה כגופה דמיא ואילו בפרק קמא דביצה (דף ז.) משמע דאפילו מעורה בגידין לאו גופה היא דאמרינן התם השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב רבי יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורות ומדאסר ר׳ יעקב במעורות בגידין שמע מינה דרבנן אפי׳ במעורות שרו דלא גופה נינהו ובפרק שור שנגח את הפרה (דף מז.) נמי אמרינן פרה שהזיקה גובה מולדה תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה מאי טעמא פירשא בעלמא הוא יש לומר דמדינא ודאי פירשא בעלמא הוא ומשום הכי בבשר עוף בחלב דרבנן אוקמוה אדינא והיינו טעמא נמי דאינו גובה מביצתה אבל טרפה דמדאורייתא החמירו בה דכיון דאגידא בה דמי לגופה וכיון שפעמים נראית כגופה דהיינו במעורה בגידין אף כשאינה מעורה ואפילו כיוצא בה נמכרת בשוק החמירו בה ואסרוה:

מיהו אע״ג דביצת טרפה אסורה אפרוח שנולד ממנה מותר דגרסינן בתמורה בפרק כל האסורין (דף לא.) אפרוח ביצת טרפה מותר דאימת קא גביל לכי מסרח ההיא שעתא עפרא בעלמא הוא:

ולענין ולד שנולד מן הטרפה גרסינן בגמרא ולד טרפה רבי אליעזר אומר לא יקרב לגבי המזבח רבי יהושע אומר יקרב. ואוקימנא פלוגתייהו בשעברה ולבסוף נטרפה ובעובר ירך אמו קא מיפלגי ר׳ אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא. רבי יהושע סבר לאו ירך אמו. וכיון דס״ל לרבי יהושע דעובר לאו ירך אמו הוא קי״ל כוותיה והיינו דאמרינן בפ״ק דביצה (דף ו.) וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה ביום טוב אלמא עגל שנולד מן הטרפה שרי ולא אמרינן עובר ירך אמו הוא ובפרק בהמה המקשה (דף עה.) נמי אמרינן גבי בן פקועה שאם היתה אמו טרפה ניתר בשחיטת עצמו דארבע סימנין אית ליה להאי אלמא שרי דלאו ירך אמו הוא. וקשו בה טובא דבכמה דוכתי משמע דעובר ירך אמו הוא דהא אמר בפרק הפרה (שם) פרה שהזיקה גובה מולדה מ״ט גופה הוא ובגיטין נמי אמר דאע״ג דאין עבד ושפחה מקבלין גט חירות מיד רבם לעבד אחר. אם היתה עוברה זכתה לו ומקבלת גט שחרור בשביל עוברה משום דכגופה דמי ובסנהדרין (דף פ.) נמי אמרינן ולד הנוגחת אסור היא וולדה נגחו. ולד הנרבעת אסור היא וולדה נרבעו. ובערכין (דף ז.) נמי תנן האשה היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד אלא הורגין אותה לאלתר וולד נמי מיית אלמא סבירא לן דעובר ירך אמו הוא. יש לומר אין ודאי קושטא דמילתא הוא דעובר ירך אמו הוא וכדמוכחן כל הני מיהו בטריפה בלחוד סבירא ליה לרבי יהושע דלאו ירך אמו הוא דזיל בתר טעמא טרפה משום מאי קא מיתסרא משום שאינה חיה ושהיא מתנונה והולכת מאותו חולי וכיון שכן עובר זה שהוא עתיד לחיות אע״פ שהוא כירך אמו אין לנו לדונו כטרפה והיינו טעמא דרבי יהושע דולד טרפה דשמעתין והיינו טעמא נמי דההיא דעגל שנולד מן הטרפה ביו״ט וההיא דארבעה סימנין אית ליה דבהמה המקשה. מיהו איכא למידק דבמסכת תמורה בפרק כיצד (דף כה.) משמע דאפילו במידי דלאו טרפה הוא אמרינן דעובר לאו ירך אמו הוא דאמרינן התם אמר ר׳ יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר ופרשינן בגמרא משום דעובר לאו ירך אמו הוא ושיירו משויר ואע״ג דמסקינן התם בגמרא תיובתא דרבי יוחנן תיובתא דאלמא לית הלכתא הכי כבר כתב רבינו תם שאין לחוש בכך משום דאמרינן בתר הכי שיירו משויר תנאי היא ואע״ג דדחינן לה מכל מקום ר׳ יוחנן מצי למימר אנא דאמרי כי הני תנאי וכיון שכן קשיא לפיכך תירץ רבינו תם ז״ל דודאי קי״ל דעובר לאו ירך אמו הוא כדמוכחא שמעתין. וההיא דפרה שהזיקה דגובה מולדה לאו משום דעובר ירך אמו אלא שאף העובר מסייע בנזק וכההיא דסנהדרין (דף פ.) דאמר דולד הנוגחת וולד הנרבעת דאסירי דיהבינן טעמא בהדיא דהיא וולדה נגחו והיא וולדה נרבעו וההיא דגיטין נמי דאמרינן דאם היתה עוברה זכתה לו אע״ג דעובר לאו ירך אמו הוא נהי שאינה מקבלת גט לחברתה מקבלת גט לעוברה דכיון דשייך בה ידה כידו וההיא נמי דערכין (דף ז.) דאשה היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד לאו משום עובר ירך אמו הוא אלא שכיון שהיא מחוייבת מיתה אין מענין את דינה ולולד כיון שלא יצא לאויר העולם לא חיישינן תדע שאילו נגמר דינה להריגה וילדה אין הורגין את הולד משום דעובר לאו ירך אמו הוא ולא עליו נגמר הדין:

כל שאין בו עצם אינו מתקיים י״ב חדש. כלומר אלא חוזר לעפרו:

קישות שהתליעה באיביה. בעודה מחוברת:

אסורה. התולעת באכילה דכיון שמהלכת בתוך הקישות והקישות מחוברת בקרקע שורץ על הארץ קרינא ביה אבל התליעה בתלוש לאו שרץ הוא עד דנפיק מיניה ומהלך על גבי קרקע כדאמרינן בשילהי פירקין כך כתב רש״י ז״ל ומלשונו ז״ל דקדקו בתוספות שאותן התולעים הנמצאים בפולים שאינן הולכין בתוך הפרי אלא שהתולעת גדל בתוכו ואין חורו מחזיק יותר מגוף התולע מותרין הן שלא אסר שמואל אלא התולעת המהלכת בתוך הפרי. ולא מחוור דודאי תולעת הגדל בתוך הפרי בעוד שהפרי מחובר לקרקע לדברי שמואל הרי הוא כתולעת הגדל על גבי קרקע וההוא ודאי אפילו לא הלך שרץ השורץ על הארץ קרינא ביה וה״ה לקישות לשמואל:

הני תמרי דכדא. שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש:

לבתר תריסר ירחי שתא שריין. דאי במחובר התליעה לא הוה חיה עד השתא כך כתב רש״י ז״ל. מה שכתב תמרי דכדא שהתליעו לא נהירא דאי בשהתליעו ודאי עסקינן מאי שנא תמרי דנקט ולא נקט פירי סתמא אלא משמע דמש״ה נקט תמרי לפי שההתלעה מצויה בהן ולומר דכיון שהדבר מצוי אע״פ שהוא מיעוט למיעוט המצוי חששו כענין שחששו לסירכות הריאה וכדאמרינן לקמן בשילהי פירקין (דף סז.) לא לישפי איניש שכרא בליליא על גבי צבתא דילמא פריש לצבתא והא התם שאינו ידוע שהיו יבחושין בשכר ואפילו היו שם יבחושין אינו נודע אם פירשו ואפ״ה כיון שהוא דבר המצוי חששו הכא נמי לא שנא. וכ״כ הרמב״ם ז״ל בפ״ג מהל׳ מאכלות אסורות לפיכך כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין לא יאכל עד שיבדוק ודאמרינן דלבתר תריסר ירחי שתא שרו יש בעלי נפש שהחמירו ואמרו דה״מ לאכלן אבל לבשלן כמות שהן חיישינן שמא ע״י הבישול יהו פורשין ולא בטלי דבריה לא בטלה ולפיכך דקדקו בתקנתן להניחם בתחלה במים חמין הרבה כדי שימותו כולן במקומן ואח״כ מבשלן ושוב אין לחוש שאפי׳ פירשו לאחר שמתו מותרין דעד כאן לא איבעיא לן לקמן (דף סז:) פירשה ומתה מהו אלא בשפירשה ואח״כ מתה אבל פירשה משמתה מותרת וזה הענין אינו מספיק אלא למאן דגריס לקמן פירשה ומתה מהו וכדכתיבנא אבל למאן דגריס פירשה מתה מהו משמע דאפילו פירשה אחר שמתה מיבעיא ליה וסלקא בתיקו וכ״ת א״כ היכי פשטינא הכא דמשום שאינו מתקיים י״ב חדש לאחר י״ב חדש שריין דהא אע״פ שאינו מתקיים ואינו חי כי מת נמי אסור. לאו קושיא הוא דאינו מתקיים קאמרינן כלומר אפי׳ מת אינו מתקיים אלא חוזר לעפרו אבל לעולם כל שהוא מתקיים אפילו מת נמי אסור והילכך לא סגיא בהך תקנה דמים רותחין לפיכך צריך ליזהר לשהותן תחלה במים צוננין וכל הפירות שהתליעו קלין וצפין ועולין למעלה וזורקין אותן ואינך שרו דמסתמא לא נשאר בהן פרי שהתליעה ואם מצא מהן בתבשיל בשעה שהוא אוכלן זורקן ואוכל את השאר. מיהו הך תקנתא תוך י״ב חדש לא סגיא שאין הפירות שהן מתליעין במחובר צפין כמו אותן שמתליעין בתלוש וכל הני מילי בבא לבשלן לכתחלה אבל אם עבר ובשלן בלא בדיקה בין תוך י״ב חדש בין לאחר י״ב חדש מותרין דהא איכא תרי ספיקי ספק התליעו ספק לא התליעו אם תמצא לומר התליעו שמא נימוחים הן ובטלים ואפילו ימצא מהן בקדרה זורקם ואוכל את השאר מיהו כתב הראב״ד ז״ל דדוקא שלא נמצאו אלא א׳ או ב׳ אבל ג׳ וארבעה הכל אסור ולא סגי ליה בזריקתן דכיון שנמצאו שם כל כך הוחזק תבשיל זה שיש שם יותר מאי איכא שמא נמוחו ובטלו משום חד ספיקא לא שרינן ליה והדעת מכרעת כדבריו:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]