סבר רב פפא למימר דבנכסים אלו לא תזכה אשתו במותר כתובתה דאע״ג דלא מחלה בנכסים דעתיד למקני ודאי מינייהו תגבה מותר כתובתה מיהו בהני נכסים כבר מחלה ולא שקלה בהו וא״ל רב כהנא שהיא לעולם לא מחלה בנכסים הראויים לבא לבעלהמאיזה צד שיהיו דנכסי הבת הוא דמחלה אבל נכסי בעלה לעולם לא מחלה וכי היכי דאילו הדר קני שקלא השתא נמי שקלא:
ההוא דפלגינהו וכו׳ לית לה אלא דיקלא. דבשאר נכסי מחלה שהיתה שותף עם הבנים ואמר ליה רב יימר דאי מחלה בכל הנכסים נמי מחלה אלא ודאי משמע שאתה מודה דכל היכא דאשתייר נכסי לא אמרינן דמחלה משום שעשאה שותף כיון שהיא רואה נכסים שאפשר לגבות מהם אם כן לא תימא נמי דמחלה בכל חוץ מדקל זה דכיון דסליק אדעתא למגבא לא מחלה כלל אלא סברה יעשו בית דין שומא על דקל זה ואם אינו שוה כמותר כתובתי אז אערער על הנכסים שחילק דכל היכא דאשתייר נכסים אפי׳ כל שהם דעתה עליהם ולא מחלה:
האי לישנא דאמר אלא למאן. הוי כאלו אמר נכסי לפלוני דאם ראוי ליורשו נוטלו משום ירושה ואם אינו ראוי ליורשו הוי מתנה כלומר כאילו אמר לו בלשון ירושה או בלשון מתנה וסבר רב אדא בר אהבה דהא דנפקא מינה בין אם הוא משום ירושה או אם הוא משום מתנה הוא לענין מזונות אלמנתו דקי״ל (כתובות דף צה:) אלמנה ניזונית מנכסי יתומים אבל אינה ניזונית (גיטין דף מח:) מנכסים משועבדים משום דמזונות הוה דבר שאין להם קצבה ולא יכלי לקוחות להזהר כל כך הלכך מפני תיקון העולם תקנו שלא תהיה ניזונית ממכר ומתנה מפני שהם נכסים משועבדים וסבר רב אדא בר אהבה דאם ראויים ליורשו היינו נכסי יתומים ואם אינם ראויים ליורשו היינו מתנה שהם נכסים משועבדים ואינה ניזונית מהם וא״ל רבא דהך מתנה שאינה אלא מדרבנן כל שכן הוא דאלמנתו ניזונית ממנה דאין קנין לאחר מיתה כיון שאין המקנה יכול להקנות ומתנת ש״מ אינה אלא לאחר מיתה ותקנתא דרבנן היא דליהוי מתנה כי היכי שלא תטרף דעתו עליו ומזונות אלמנה הוי נמי תקנה דרבנן והך תקנתא לא תדחה תקנת מזונות הקודמת ומכל שכן מה ירושה דאורייתא אינה דוחה אותה מתנה שהיא כירושה [דרבנן] דהיינו לאחר מיתה ומדרבנן לא כ״ש וכיון שאין לה דין משועבדין מלוה על פה גובה ממנה ודעת ר״י ז״ל דמטלטלי [דמתנת] שכיב מרע לא משתעבדי לבע״ח דלא תקנו הגאונים ז״ל אלא ביורשים בלבד וזה הנראה לו וכן דעת מורי הרשב״א ז״ל נ״ר וריטב״א ז״ל ומיהו אם היורשין אחר שזכו או מקבלי מתנה אילו מכרו או נתנו במתנת בריא הפסידה והיינו דאמרינן בכתובות [דף סט.] מכרו או משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ברם נראין הדברים דבמתנה שהיתה מחיים אע״ג שהיא מדרבנן כיון שאינה כירושה יש לה דין מתנה בעלמא שהיא כמשועבדין ובע״ח לא יגבה ממנה אלא מן היורשים וכתב ה״ר יונה ז״ל דהיינו כשפירש המתנה ולא פירש חלק היורשים אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בני ומאתים זוז לפלוני שאינו ראוי ליורשו ודאי בנו קודם שהקדימו ואם יצא עליו שטר חוב גובה מאותו איש נכרי דהא הוה מצי למימר ד׳ מאות זוז לבני ולפלוני אבל אם אין המספר שוה כגון מנה לאחד ומאתים לאחר דינן שוה וגובה מכולן כאחד ולשון הרמב״ם ז״ל גבי מזונות אלמנה פי״ט מהל״א נתן כל נכסיו במתנה לאחרים הואיל ומתנת ש״מ אינה קונה אלא לאחר מיתה כמו שיתבאר הרי המתנה וחיוב נכסים בתנאים אלו באים כאחד ולפיכך אלמנתו ובנותיו ניזונות מנכסיו אבל במזונות בנותיו תפס עליו הראב״ד ז״ל ואמר דמזונות אלמנה כיון דמחיים תפשה לה לא פקע שעבודיה אבל לגבי מזון הבנות כמשועבדין נינהו אלא אימא דנפקותא דאם ראוי ליורשו או לא הוא להא דרב אחא שאם אמר האי לישנא דאלא למאן ואמר ואחריו לפלוני רואין אם ראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שהרי הוא כמתנה על מה שכתוב בתורה שהתורה אמרה שאין לנחלה הפסק כדאמרינן ובן אין לו ודרשינן עיין עליו הלכך אע״פ שהתנה בפירוש תנאו בטל אבל אם אינו ראוי הוי לשון מתנה ודבריו קיימין: